ההיסטוריה של עוגת הדבש

עוגת דבש עם לימון ושקדים של נטלי לוין. צילום: אסף אמברם

השימוש בדבש בלחמים ובעוגות החל כבר במצרים, יוון ורומי העתיקות. בדרך כלל הייתה השיטה פשוטה למדי: היו מערבבים קמח ודבש ונותנים לתערובת "לשבת" קרוב לחודש במקום קריר עד שהיו נוצרים בה באופן טבעי שמרים שהיו מתפיחים אותה. מתכונים אלו היו בסיסיים מאוד ורק כעבור מאות בשנים החלו להוסיף להם מרכיבים נוספים כגון פירות יבשים ותבלינים כגון פלפל שחור.

היתרון של הדבש לא היה רק בטעמו המתוק, אלא בכך שעזר לשמור על המאפים הללו לאורך זמן, שכן דבש מעכב גדילת חיידקים וגם סופח לחות מצוין.

במאה ה-12 נזירים בגרמניה יצרו עוגת דבש הדומה יותר לזו שאנו מכירים ובאזורים אחרים באירופה הפכו את העוגה לעוגייה הדומה מאוד לדובשניות שלנו. באותה תקופה כבר אפו בצרפת את "לחם התבלינים" המסורתי שכלל דבש וקמחים שונים כגון שיפון. כל אזור בצרפת היה נשבע במתכון הסודי שלו על שפע תבליניו, שהעניקו ניחוח וארומה מיוחדים ללחם המתקתק.

מצרפת נדדה העוגה-לחם לשאר ארצות אירופה כמו הולנד, בלגיה ואיטליה ובכל מקום התפתחה גרסה מקומית. לעוגה נוספו אגוזים שונים ותבלינים אחרים כגון אניס, קינמון ואפילו ג'ינג'ר. זה האחרון הפך כה פופולארי באנגליה שהוא הפך לג'ינג'רברד המפורסם שהיום נצרך בעיקר בצורת עוגיות פריכות.