מדוע חשובה שתיית היין בפורים?
יש אומרים כי טעם המצווה הוא הגברת הרעות בין איש לאחיו ויש אומרים כי הטעם הוא על מנת לסייע לאנשים העניים והאביונים המתביישים לבקש צדקה, כך שיוכלו לקיים את סעודת הפורים בלי להתבייש.
הרי דמות השיכור הינו סמל לאדם המסיר את צלם אלוהים מעליו ואת הייחודיות של דמות האדם החושב והבוחר. אפילו החסידות, שהעמידה את השתייה במוקד ההתוועדות החסידית, לא כינתה את האירוע שתיית יין, כי אם "אמירת לחיים" – החוויה אינה סובבת סביב היין כי אם סביב השחרור המסוים והיחסי שהוא מזמן.
ולכן מעניין להבין מדוע דווקא בפורים הכללים הינם אחרים. הניסוח במקורות הקדומים מיוחד הוא: "חייב אדם להתבשם עד שלא יוכל להבחין בין ארור המן לבין ברוך מרדכי".
התשובה לשאלה זו עולה מתוך מגילת אסתר עצמה, שמעוררת סתירות רבות בנושאים אחרים גם כן. המגילה באה ללמד שגם במצבים הנמוכים, המהווים את הצד השני של מצוות התורה, ניתן לגלות תכנים מיוחדים וערכים טובים. גם בהיכלו של מלך הולל ומופקר כאחשורוש ישנה השגחה אלוהית וגם שם הדברים מתרחשים בסדר מסוים ובניסיות נסתרת.
מסיבת פורים לא נועדה לרדד את דמות האדם ולהשפילו בבדיחות עדתיות וירודות ובנשף מסכות מאולץ. מה שמיוחד בפורים הוא הכלי החיצוני – לא הוללות כי אם שמחה, לא כובד ראש כי אם התבסמות (לא שכרות!), לא לימוד אינטלקטואלי כי אם ריקוד מרגש – כל אלה הן צורות מיוחדות להבעת תוכן חג הפורים בלבוש חיצוני מיוחד. פורים אפוא אינו חג ההוללות הגדול כי אם חגיגה מיוחדת של קיומם של ערכים גם בעולם בו נראה שאחשורוש הוא המולך בראש, ובדרך המיוחדת של חג זה אנו מביעים תכנים אלה בשתייה כדת ובערכיות נפלאה.
